ניגודי אינטרסים של נבחרי ציבור לפי השקפת חז"ל

ב”ה, ירושלים כ”ו כסלו תשס”ג

  ראשי פרקים בנושא ניגודי אינטרסים של נבחרי ציבור לפי השקפת חז”ל 

הרב ירחמיאל ברילקה

 

א.    לא מצאתי הלכות ו-או שאלות ותשובות ספציפיות שיכולות לענות לשאלה האם נבחרי ציבור יכולים או לא, להשתתף בהצבעות שיש בהן לכאורה ניגודי אינטרסים, אבל אפשר ללמוד מכללים קיימים בנושאים הקשורים לעדים ולדיינים.

ב.      הכלל הראשון הוא  שפשרנים או דיינים או  אפוטרופסים, כשרים להעיד.  (וע”ל סימן כ”ב בדין דיינים  ופשרנים ולקמן סי’ מ”ו סעיף כ”ד ובדין אפוטרופסים לקמן סימן ר”ץ,  שולחן ערוך חושן משפט סימן לז סעיף ח), ועל פי הכלל הזה אפשר להבין שגם פרנסי הציבור כשרים להעיד, ואם הם כשרים להעיד, כשרים לנהל בלי חשש את עניני הציבור.

ג.       דעת חז”ל היא לדרוש קשר קרוב בין הנושא כדי לעשות ממנו ענין אישי,  ועל ידי כך לאסור לנבחר להשתתף בכל דרך שהיא בקבלת ההחלטה או בביצוע פעולות כשיש ענין אישי. השאלה הנשאלת בנ”ל היא, האם מדובר בענין אישי  בהחלטה או בפעולה אשר על-פיהן  או בעקבותיהן, מוענקת טובת-הנאה או זכות, או מדובר בקשר רחוק בין העניין ובין המחליט או המצביע.

ד.      אין חוששים, באופן עקרוני, שפרנסי הציבור יטפלו או ישתתפו בדיונים או בהצבעות על תוכניות שקיים לגביהן חשש שהם עומדים במצב של ניגוד אינטרסים בשעה שהם אחראים לדאוג לטובת הציבור. הכלל הוא ש”אין מדקדקין אחרי גבאי צדקה כשרים” ומכל מקום, כדי שיהיו “נקיים מד’ ומישראל” (במדבר לב’, כב’) טוב להם שיתנו חשבון. צפוי כי בעיות הנובעות מניגוד עניינים יהיו מצומצמות ונדירות, אולם כאשר יש חשש, הרי שסוגיית ניגוד העניינים עשויה להתעורר ומחייבת התייחסות נקודתית מתאימה.

ה.       יש לבחון את עוצמתו של ניגוד העניינים, כשיש לתת את הדעת למידת האינטנסיביות של המגע   בין התפקיד הציבורי לבין הציבור שהוא מייצג לגופו של עניין.  במקרה כזה יתחייב פתרון מתאים לכל מקרה לגופו, על-פי ההלכות הידועות של ניגוד ענינים, ובכפוף להן. 

ו.      יש חובת השקיפות והחשיפה לביקורת בגוף שלטוני מבחינת “והייתם נקיים מה’ ומישראל”.

ז.  אין להתייחס לכל בעלי תפקידים את החשש שלכאורה יש פגם בהחלטתם. במסורת אבותינו לא ראו  מן הראוי לפרש את כל התנהגות כחשודה.

 עד כאן קיצורי הכללים המאפשרים דיון בנ”ל.

  דיון הלכתי נרחב  

דיון הלכתי בכמה סוגיות הקשרות לנ”ל

 

א .- יש חובת השקיפות והחשיפה לביקורת בגוף שלטוני

השאלה הזאת היא אחת השאלות המרכזיות והטעונות בכל סוג של משטר ושררה.  האם השלטון חייב לחשוף את החלטותיו ושיקוליו לפני הצבור, ואם כן, באלו תנאים, כגון: מי זה שיכול לדרוש חשיפה, בפני מי הם יהיו חייבים לחשוף וכדו’.

 

כבר כתב החתם סופר ( שו”ת חת”ס ח”ו סי’ נט’)
 

… ודע בני ותלמידי שיחיה כי כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה “והייתם נקיים מה’ ומישראל”,  וב’ חובות אלו, נקיות מה’ יתב’ והנקיות מישראל עמו, הם שני רוכבים צמדים על גבנו. ויותר אפשרי לצאת ידי החוב הראשון היינו ידי שמים יותר הרבה ויותר מלצאת ידי הבריות, כי הם חושבים מחשבות זרות ונושאים ונותנים מוזרות בלבנה[1] (עי’ משנה סוטה, פ”ו, מ”א, משמעו סרות מוזרות ורחוקות) ועונשו יותר קשה מאד מאד עד לאין מספר ממי שאינו יוצא ידי שמים חס ושלום, והוא מש”ס סוף פרק יום הכיפורים[2] (יומא פ”ו ע”א), בענין חלול ה’ דאין לו כפרה כלל…

ברור אם כן, שהנושא בתפקיד ציבורי צריך לנהוג במעשיו באופן שלא יבוא לידי חילול ד’ ולזות שפתים, ועליו להזהר במשנה זהירות בכל דרכיו ומעשיו.  אך האם רגישות רבה זו משמעה שעליו לחשוף גם את החלטותיו, שיקוליו ומעשיו הנעשים, מטבע הדברים, הרחק מעין הציבור?

ב.- אין מבטלים העדות כשאין הנאה נכרת בשעת העדות.

 גם הגזברים, כל זמן שאין להם ולא לקרוביהם שום זכות בנכסי ההקדש, ולא  בפירותיהם, כשרים להעיד.  הגה: וכ”ש שקרוביהם כשרים להעיד,     אע”פ שהגזבר מחלק הממון  למי שירצה, למ”ד טובת הנאה אינו ממון. ואע”פ שנותן אחר כך לקרוביו עניים, מ”מ אין מבטלים העדות.  משום זה, מאחר שלא היה הנאה נכרת בשעת העדות (ב”י בשם הריטב”א). שולחן ערוך חושן משפט סימן לז סעיף ט.

ג.- מדוע יש לפסול נוגע בדבר לעדות, ומה הנ”מ בין הטעמים?
תשובה: נחלקו הראשונים בדבר זה. יש סוברים שיש לפוסלו מטעם חשש שקר (ר”י מגאש בתירוץ אחד, ראב”ד,
 רמב”ן ונמו”י), ויש סוברים  שיש לפסלו מטעם אדם קרוב אצל עצמו (תירוץ שני בר”י מגאש, והובא גם בריטב”א, ועוד). טעם זה של קירבת אדם לעצמו, יש רואים בו פסול של בעל דבר שאין לו תורת עד בכלל (ר”י מגאש), ויש רואים זאת ככל קרוב, שיש לו דין עד פסול (כן משמע מדברי מהר”ם מלובלין שהובאו בש”ק ס”ק א). ואחרונים, אף הם חלקו בזה:

הלבוש (עיר שושן): כתב שנוגע פסול לעדות מפני שאדם קרוב אצל עצמו, ורבים הבינו שכוונתו לפסול קורבה. 

הוכחה הלבוש: מן הגמרא רואים שיש לפסןל נוגע כדי שלא יהיה לווה רשע ולא ישלם, ןשם הרי ברור שאין חשש שקר, שלא מסתבר שאדם יעיד שקר כדי שלא יהיה לווה רשע ולא ישלם, וממילא מוכרח שטעם הפסול אינו חשש שקר אלא פסול קורבה.

וכל היכא דהשתא אינו נוגע בעדות, אף על פי שאם יתעשר יהנה בעדותו,  כשר להעיד. (שולחן ערוך חושן משפט סימן לז  סעיף י).

ד.        כל עדות שיש לאדם הנאה בה פסול להעיד – 
 

בעיר שושן [סעיף א’]  כתב בזה וז”ל, ולא משום דחשדינן ליה, אלא משום דאדם קרוב אצל עצמו. ולא  ידעתי מנין לו הא כו’, כ”כ הסמ”ע [סק”א]. ולי נראה שטעם העיר שושן משום  דקשיא ליה אמאי דחיישינן שהוא מעמידה בפני בעל חובו שלא יהא לוה רשע  ולא ישלם, והיאך נימא שיעיד שקר שהיא עבירה חמורה בשביל שלא יהא לוה  רשע ולא ישלם. וניחא ליה, דכיון שיש לו הנאה בדבר אדם קרוב אצל עצמו  ופסול. וכ”כ מהר”מ מלובלין בחידושיו [בבא בתרא מ”ד ע”א ד”ה כדאביי] וז”ל,  מקשין העולם על מילתיה דשמואל דאמר שמעמידה בפני בעל חובו, וכי חשוד  אינש להעיד שקר שהיא עבירה חמורה בשביל שלא יהא לוה רשע ולא ישלם,  ומתרצים שעדות שקר הוא דבר שאינו מפורסם, כי מי יודע שהוא משקר  בעדותו כו’, ולי נראה דאינה קושיא כל כך, משום דכל דבר שיש לאדם הנאה  בו [ומעיד עליו] יש לו דין עד הקרוב שאדם קרוב אצל עצמו, וקרוב פסול  לעדות מן התורה אפילו ידעינן בודאי שאינו משקר בעדותו, שהרי אפילו  משה רבינו ע”ה פסול להעיד לאהרן אחיו מן התורה, עכ”ל. ומ”מ אין זה עיקר,  דנוגע לאו כקרוב הוא, דהא קרוב פסול להעיד אפילו לחובה, ונוגע כשר  להעיד לחובה וכדמוכח לקמן סוף סעיף י”ז בהג”ה וכמה דוכתי. וכ”כ הנ”י פרק  חזקת הבתים [דף קפ”ג ע”א בדפוס של שלטי גבורים כ”ג ע”ב מדפי הרי”ף]  להדיא, אהא דאמרינן התם וכיון דאסהיד דלוי היא היכי מצי מפיק לה כו’,  וז”ל, שמעינן מהא דאמרינן כיון דאסהיד כו’, דפסול נוגע בעדות אינו כפסול  קורבה, דאילו קרוב אינו מעיד כלל בין לזכותו בין לחובתו, אבל מאן דאית  ליה צד נגיעת עדות, כל שהוא מעיד בענין דלא מטי ליה שום הנאה מקבלין  עדותו וכשר [וכו’], הרנב”ר ז”ל, עכ”ל. ואע”פ שאפשר לקיים דברי העיר שושן  ולומר, דהיכא דיש לו הנאה ומיקרי נוגע חשיב כקרוב, אבל היכא דמעיד  לחובה לאו נוגע הוא ולא חשיב כקרוב, מ”מ אין זה עיקר, והעיקר כתירוץ  הראשון של מהר”מ מלובלין. וכ”כ הרמב”ן בחידושיו [שם מ”ה ע”א] וז”ל, לא  ניחא ליה לשויה נפשיה לוה רשע ולא ישלם, קשיא ליה לרב יהוסף הלוי ז”ל  [בחידושי הר”י מיגאש שם], והא לאו דעדות שקר חמיר, והיכי חשדינן ליה דעד  שקר נמי רשע מיקרי [וכו’], וניחא ליה דהכי קאמר לא ליקרוייה אינשי לוה  רשע ולא ישלם, ולהוציא ידי הבריות מתכוין, ע”כ: (ש”ך חושן משפט סימן לז ס”ק א)
ה.       מאפשר עדות בני העיר על הרכוש הציבורי של העיר

 כבר הש”ע כותב בזה הלשון:   “עכשיו נהגו לקבל עדים מהקהל על תקנתם והסכמתם, ועל ההקדשות ועל כל  ענייניהם, וכשרים אפילו לקרוביהם, כיון שקבלום עליהם.  הגה: כל דבר התלוי  במנהג בני העיר, אין אומרים בו תרי כמאה, אלא אזלינן ביה בתר הרוב. וכן כל כיוצא בזה שאין אנו  צריכים עדות ממש.     וכן לא אמרינן בכיוצא בזה: לא ראינו אינו ראיה, אלא הוי ראיה (מהרי”ק שורש  קע”ב), ודנין בחזקת הישוב וכדומה לזה מצורכי העיר, אפילו על פי עד מפי עד מפי הקבלה, דהרי בלאו  הכי כולן נוגעין בדבר (תשובת מיימוני ה”ע סי’ י”ג). ועיין לקמן סי’ קנ”ז וקס”ג מדינים אלו. טובי הקהל  הממונים לעסוק בצרכי רבים או יחידים, הרי הן כדיינים ואסורים להושיב ביניהם מי שפסול לדון משום  רשעה”.  (שולחן ערוך חושן משפט סימן לז  סעיף כב) .

ו.          מוצאים זקנים מטיפול בנושאים שיש קבלת הנאה
חז”ל קבעו שיש צורך בקבלת הנאה להוציא זקנים מטיפול בנושאים שבהם החמירו כגון בהתרת נדרים “כשבני העיר אינם בעצמם הנודרים, יכולים להתיר גם במקרה שיש להם הנאה בהיתרו וכתבו ראשונים שאפילו להסוברים נשאל לזקן שיש שם, אין הדברים אמורים אלא כשאסר את כל בני העיר ליהנות ממנו, וממילא החכם בכלל, אבל אם אסר את החכם בפרט, שאמר לו קונם הנאתי עליך, אין אותו המודר יכול להתיר  לו. להסוברים שהחכם נוגע בדבר, הרי זה לא בלבד כשבני העיר אסורים  בהנאתו, אלא אפילו אם הוא נשבע שלא יהנה אותם, ונמצא שהם אינם אסורים ליהנות  ממנו, אבל כיון שעל כל פנים הוא אסור להנות אותם, הרי סוף סוף נוגעים בדבר הם,  שעל ידי היתר השבועה הוא יכול להנות אותם, וכן אמרו באשה שנדרה בדברים  שבינו לבינה, כגון שאסרה תשמישו עליה, שאף על פי שבתורת בעל יכול להפר  לה, אינו יכול להתיר לה בתורת זקן, שכנדרי עצמו הם, שאף על  פי שאין הוא אסור ליהנות ממנה, אבל כיון שמכל מקום לא יוכל ליהנות ממנה, מפני  האיסור שעליה, הרי הוא  נוגע   בדבר” [ראה אנציקלופדיה תלמודית כרך יא, [התרת נדרים] טור שמז].

ז. טובת הנאה אינו יכול להעיד על הצדקה

 

וגם חשבו ש”טובת הנאה אינו יכול להעיד על הצדקה, לפי שטובת הנאה ממון היא, לדעתם, ונוגע בעדות הוא.  וכן קרובי גזבר שנתנו לו צדקה שיחלקה למי שירצה, פסולים להעיד עליה, שכיון שטובת הנאה ממון, לדעתם, הרי הם קרובים לבעל הדין. וכתבו אחרונים שלסוברים טובת הנאה אינה ממון, כשרים הם להעיד עליה, וכן הגזבר עצמו כשר להעיד, שכיון שטובת הנאה אינה ממון, אינו נוגע בעדות, שאף אם נגיעת הנאה פוסלת לעדות גם כשאינה הנאת ממון, הרי זה לפי שהוא חשוד לשקר, מה שאין כן בטובת הנאה, שכיון שאינה אלא דבר מועט אינה פוסלתו, שאין לחוש שישקר משום הנאה מועטת זו. ויש אחרונים שסוברים שאף אם טובת הנאה אינה ממון, פסולים הגזבר וקרוביו לעדות, שאף על פי שאין לגזבר נגיעת ממון, חשוב הוא  נוגע   בדבר  מחמת ההנאה, ואף חוששים שהקרוב מעיד כדי שתהא לגזבר טובת הנאה, שאדם חשוד לשקר לטובת קרובו, ואף אם קרוב של נוגע שאין לו נגיעה של הנאת ממון כשר לעדות, טובת הנאה אף על פי שאינה חשובה ממון, שווה היא ממון, ונמצא שיש לגזבר נגיעת ממון ולכן קרוביו פסולים לעדות. ויש מחלקים בין הגזבר עצמו לבין קרוביו, שאף אם הגזבר עצמו נוגע הוא ופסול להעיד על הצדקה, קרוביו כשרים הם להעיד עליה,  לפי שהגזבר אינו בעל דין אלא נוגע, כיון שטובת הנאה אינה ממון, וקרובי נוגע כשרים  לעדות”. אנציקלופדיה תלמודית כרך יט, [טובת הנאה] טור קמח, מה לומדים מהדברים אמורים? שאין לחוש שישקר משום הנאה מועטת…

ח. אוהב

 

בנושא של שופטים ושל עדים  בקטגוריה של “אוהב”, נחלקו חכמנו  ר’ יהודה סובר שאוהב פסול להעיד, כמו שלדעתו שונא פסול להעיד: “סברא הוא אויב מאי טעמא משום דמרחקא דעתיה, אוהב נמי מקרבא דעתיה”. וחכמים סוברים שכשר, מפני שלא נחשדו ישראל להעיד שקר מחמת אהבה ושנאה. הלכה כחכמים. טעם ההבדל בין עד לדיין הוא: הדין תלוי בסברא ומחמת האהבה משתנית מחשבתו אפילו אם אינו מתכוין להטות הדין, אבל בעדות שידוע לו איך היה המעשה אין לחשוד בו שישנה בכונה בשביל אוהבו. ואפילו שושבין כשר לעדות. ( אנציקלופדיה תלמודית כרך א, [אוהב] טור רנה).

ט.  נוגע לדבר: “כל הבכורות אדם רואה, חוץ מבכורות עצמו”
 

– דהא תניא במסכת בכורות (ל”א): כל הבכורות אדם רואה, חוץ מבכורות עצמו.

וגם מצאתי בתשו’ הר”ר מאיר ב”ר ברוך מרוטנבורק. “איני כדאי ששלחתם לי, ועוד שאני נוגע בדבר, ואין הדברים נוגעים אלא בבניי ובאחי”, ואע”פ [כן] אחרי שאתם רבותי’ קהל רוטנבורק הוזקקתוני לחוות דיעי אעשה כן, לא אעבור את מצוותכם. שכתבתם שהושבתם כל הקהל וששאלתם מכולם אם היה לכם לידור הממון עליהם, ושתקו אלמא נתרצו.

(שו”ת בעלי התוספות סימן קד ד”ה +תשו’ הר”ר).

 

– הן אני בלא הייתי חסר לב ופתי, ולחם ושמלה אין בביתי ולולי שה”ר חכים אל שמ”ו הרב ר’ יונתן נוגע בדבר לא הייתי פוצה פה ומצפצף לדון בעירו. ואפילו כאן אי לא נקיטנא רשותא מיניה והרמנא דמורי הרב אמינא שאפילו אם ר’ נהוראי החזיק בבית בחיי אמו דמפקינן ליה מן הבית כיון דאית ליה לקטן חזקת זקינתו בזה הבית דהאי קטן שלו הוא תובע. כדרבי אבין ריש הגוזל בתרא בעובדא דר’ ירמיה ופסק אבא מרי זצ”ל בשם רבינו חננאל זצ”ל כוותיה ודלא כר’ אבוהו. ורבינו שמשון זצ”ל כתב שם דאפילו היה ר’ ירמיה בתוך הבית ובחזקתו היה עומד דמפקינן ליה מיניה. ה”נ כיון שיש לקטן זה בזה הבית חזקת זקינתו מפקינן לר’ נהוראי מהאי בית ולכשיגדיל הקטן זה יביא עדיו וידון עמו ולא מוקמינן ליה השתא אפטרופא לטעון. והספרים נ”ל אי לא שוינוה ראה מגו דיכול לומר אינ’ בידי כלל ובשבועה. אי טעני ליה טענת ברי אם היתומים אינם אצלו ולא טרח קמייהו ולא הוי מאותם הנשבעין בטענת שמא לומר לקוחים הם בידי ובשבועה. אבל אי לא טעני ליה ברי נאמן ואפילו שבועת היסת לא בעי. וכן כתב ר”י זצ”ל בתשובתו והיא כתובה באור זרוע בפ’ המקבל בשמעתתא דהמכיר כליו וספריו ביד אחר (שו”ת מהר”ח אור זרוע סימן קעא).

י. אם אב נאמן מדין יכיר

 

באחרונים נמצא דפלוגתא זו אם אב נאמן מדין יכיר גם כשהוא נוגע בדבר, תלויה במחלוקת הידועה אם נוגע בדבר פסול מצד בע”ד =בעל דין= דפסולו מדין אדם קרוב לעצמו, או מצד חשש משקר. אם נאמר דנוגע בדבר פסול מצד בע”ד ואין בו חשש משקר, א”כ כשם שהתורה האמינה לאב אף שהוא קרוב, כמו”כ נאמן גם במקום שהוא נוגע (דפסולו מדין אדם קרוב לעצמו), אבל אם נאמר דנוגע פסול מצד חשש משקר, אין ראי’ מזה שהתורה נתנה נאמנות לאב לפסול את בנו, שיהא נאמן גם כשהוא נוגע בדבר ויש חשש משקר, דרק קרוב דפסולו מגזירת הכתוב האמינה תורה אבל לא במקום חשש משקר. (פסקי דין רבניים חלק ה עמוד שמו ד”ה באחרונים נמצא). 

י”א.- שקיפות מעשיו של משה רבנו

חובה לנבחרי ציבור להיות שקופים, המדרש מספר לנו על הנהגתו של משה רבנו בסיום מלאכת המשכן, שמסר דין וחשבון מפורט ומדוקדק על כל ההכנסות וההוצאות שהיו כרוכות במלאכה זו, כמה כסף נאסף מהעם, ומה היה השימוש בו, ואלו דברי התנחומא: …משנגמרה מלאכת המשכן, אמר להם בואו ואעשה לפניכם חשבון, נתכנסו כל ישראל. עד שהוא יושב ומחשב שכח אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל, שעשה ווים לעמודים, אמר להם ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים [עשה ווים לעמודים]. באותה שעה נתפייסו ישראל על מלאכת המשכן, ומי גרם לו, על ידי שישב ופייסן, אלה פקודי המשכן.

והמדרש תמה, מה ראה משה רבנו למסור לעם דיווח כספי כל כך מפורט על כל פריט שנעשה במשכן, עד שירד לרמת הווים, וכי אין משה רבנו נאמן חלילה?  

ולמה עשה עמהם חשבון, והקב”ה מאמינו, שנאמר לא כן עבדי משה “בכל ביתי נאמן הוא” (במדבר יב ז), ומשה אמר בואו ועשו עמי חשבון?

הרי משה רבנו נאמן ביותר, ולא משום שאנחנו מאמינים בו בלבד, אלא משום שרבש”ע מאמין בו “בכל ביתי נאמן הוא” !  ומשיב המדרש:   

אלא ששמע משה ישראל מדברים מאחריו, שנאמר “והיה כבא משה האהלה וגו'” (שמות לג ט) “והיה כצאת משה אל האהל וגו’ והביטו אחרי משה” (שם שם /שמות ל”ג/ ח)], ומה היו אומרים… ראה צואר, ראה שוקים, אוכל משל יהודים, ושותה משל יהודים, וכל מה שיש לו מן היהודים, וחבירו משיבו אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר, כיון ששמע משה כך אמר להן חייכם משהמשכן נגמר אני עושה עמכם חשבון, שנאמר אלה פקודי המשכן וגו’.
י”ב. חובת השקיפות לדורות

פסק הטור[3]: גבאי צדקה הכשרים אין מדקדקין אחריהם, ומכל מקום, כדי שיהיו נקיים מד’ ומישראל טוב להם שיתנו חשבון.
וציין הב”ח את מקורו: זה לא נמצא בפוסקים, אולי למדו ממשה רבנו עליו השלום, שנתן חשבון בנדבת המשכן, כי מי כמוהו נאמן ביתו ונתן חשבון, כדי שיהיה נקי מד’ ומישראל.

הטור למד, אם כן, מהמדרש שהנהגתו של משה רבנו, בעשותו חשבון, איננה חיוב מעיקר הדין, אלא מידת חסידות והנהגה ישרה וראויה. ולכן אי אפשר לכוף גבאי צדקה לחשוף את החשבון, אך ודאי ראוי שהוא מיוזמתו יעשה זאת לקיים “והייתם נקיים מד’ ומישראל”.

ולכאורה קשה, כי מה שהטור למד קל וחומר מנאמנותו של משה, שאם הוא שהיה נאמן על ידי הקב”ה עשה חשבון כדי לקיים והייתם נקיים וכו’, כל שכן אנשים שאינם במדרגתו, היא גופא קשיא, דמנין לו לטור לפטור אחרים מלעשות חשבון מדינא, דניחא משה רבנו שהיה נאמן ע”י הקב”ה ולכן אינו צריך למסור דין וחשבון ואין לדקדק אחריו מדינא, אך מי שאינו במדרגתו, אף על פי שהוחזק ככשר, מנין שאין מדקדקין אחריו מעיקר הדין, ומנין לו לטור ללמוד ממשה רבנו כלפי אנשים בעלמא ?
יתכן שהטור למד שיש כאן נימוק נוסף שהובא בתשובת מהר”י וייל[4].  הוא דן לגבי פרנס שאחרי עשרים שנה קראו עליו תגר, האם עליו לחשוף את פעולותיו לצבור, וכך הם דבריו:

 

ופרנס שנתמנה על הציבור ואחר עשרים שנה קראו עליו תגר האם צריך לעשות חשבון לכל אחד ואחד. הדעת מכרעת אם נתמנה על פי הצבור שביררו אותו להיות פרנס מדעתם אז אין צריך לעשות חשבון כיון דהימנוהו עלייהו…

מדבריו מתברר מאיזה נימוק פטור  נושא השררה מחובת הדיווח, שאף על פי שאין לו נאמנות מן השמים כמו שהיה למשה רבנו, בכל זאת, הוא יונק את כוחו מהנאמנות שהצבור הקנה לו בשעת בחירתו לתפקידו, ונאמנות זו היא שעומדת לו כנגד הביקורת הצבורית.

י”ג. מגבלות בזכות החסיון של בעל השררה
מדברי מהר”י וייל יובן גם שיש מגבלה בהלכה זו.  שהרי אם כל זכות החסיון של בעל השררה נובע מהאמון שהצבור נתן בו, תוגבל זכות זו רק למקום בו נבחר האדם על ידי הצבור.  אך אם הוא נטל בכח את הסמכויות שלו, ומעולם לא קיבל את נאמנות הצבור, אין הוא פטור מלעשות חשבון.  וכך הסיק שם המהר”י וייל בתשובתו: אבל אם לא נתמנה מדעת הציבור אלא ע”י השררה או בחזקה ובאלמות כגון שאימתו מוטלת על הבריות ואין אדם רשאי לדבר ולהתריס נגדו ולמחות בידו אז פשיטא שצריך לעשות חשבון.

מגבלה נוספת, משמעותית לא פחות מהראשונה ואולי יותר, היא במקרה שחושדים בו במעילה, שאז חייב לתת דין וחשבון, וכך הוא כותב שם: ואפילו אם נתמנה מדעת הציבור וברצונם אם קוראים עליו תגר שלא נהג כשורה וחושדין אותו ששלח יד בממון הצבור שלא כדין בדבר שראוי להסתפק בו לפי ראות עיני הדיין אז פשיטא שצריך לעשות חשבון.

מה פירוש “חושדים בו”?  האם כל טענה שמועלת נגדו מוגדרת כ”חושדים בו”?  נקודה זו מבוררת על פי דבריו ש”ראוי להסתפק בו לפי ראות עיני הדיין”.  רק בנסיבות כאלה, שיש לדיין, כגורם אוביקטיבי, חשד סביר, רק אז “פשיטא שצריך לעשות חשבון”.

לגבי השאלה לפני מי חייב הממונה לתת דין וחשבון במקרים כאלה, כותב שם: והחשבון לא יעשה לפני כל המערער עליו דידוע הוא שכמה דברים שצריכים להוציא ממון הצבור שאין לגלות אלא לצנועים. אלא הצבור יבררו אנשים נאמנים לפניהם יעשה חשבון. ואם אין שם צבור אז הדיין יברר אנשים נאמנים שיעשה חשבון לפניהם. והדיין ידקדק על כל צידי צדדין להוציא הדבר לאמתו ולאורו ולהעמיד העולם על הדין ועל האמת.

לא נעלם מעיני מהר”י שבמקרים רבים הטענות המוטחות בנושאי תפקידים הם טענות שווא,  ומכיון שבהרבה מן המקרים דעת הקהל מוזנת משמועות ודיבורים בעלמא כנגד אותו ממונה מבלי לבדוק את הטענות ומבלי כישורים לבדיקה אוביקטיבית, ודאי שאין זה מן הראוי שהצבור ישפוט אותו, אלא צריך הדיין למנות אנשים נאמנים ואוביקטיביים, אנשים שיש להם את הכלים המתאימים לעסוק בנושאים רגישים ומורכבים כאלה, והם אלה שיבחנו את הטענות האלה.  סיבה נוספת היא הרגישות הרבה שצריכה להיות לעסקי הצבור.  ישנם תקציבים חסויים שפירסומם עלול להזיק לאינטרס הצבורי, וכן עוד הרבה נקודות רגישות שבגללם אסור לחשוף את הדברים שהחסיון יפה להם לצבור הרחב. חשוב להדגיש את דברי המהר”י, שחובה על הדיין לדקדק בכך, ולא להקל בכך ראש, מפני שבהעדר ביקורת, עלולים בעלי השררה להמשיך ולהתנהג בשחיתות ובשרירות לב.
 

המסקנות העולות מדברינו הם:

I.                     בעלי תפקידים ובעלי שררה שמונו על ידי הצבור אינם חייבים לחשוף את פעולותיהם, אך טוב שיעשו כך כדי להיות “נקיים מד’ ומישראל”.

II.                   אם אנשים אלה לקחו את הסמכויות לידם בכח מבלי להתמנות על ידי הצבור או נציגיהם, הם חייבים להעמיד את עצמם לביקורת צבורית.

III.                  במידה ויש לבית הדין חשד סביר למעשה שחיתות, על בית הדין למנות גוף מתאים שיחקור את הגוף הממונה ויסיק את המסקנות כנגדו.

IV.               מסקנות הגוף הזה אינם צריכים להתפרסם לידיעת הצבור הרחב, אלא אם כן ראו בית הדין לנכון לעשות זאת.

ומסיים המהר”י וייל שתפקידם של בית הדין הוא להגן על החברה מפני בעלי השררה והזרוע, שבהעדר מעורבות וביקורת שלהם, תרבה השחיתות וההתעמרות בחלשים: ובעוונותינו הרבים המכשלה הזאת ברוב קהילות שהפרנסים לוחצים ורודים העם בחזקה שלא לשם שמים ולהנאת עצמם הם מכוונים פורקים מעליהם העול ונותנים על צווארי האומללים.

י”ד. הצעה  לעגן חובת שקיפות במנדט הניתן לממונים
 

הצעה מעניינת מציע האברבאל[5].  כשהוא דן לגבי צורת המשטר הרצויה על פי התורה, שהיא לדעתו מינוי גוף נבחר עם מנדט לזמן קצוב, הוא מציע בין השאר: ולמה לא תהיינה הנהגותיהם (של הגוף הנבחר) משנה לשנה או לשלוש שנים כשני שכיר, או פחות מזה, ובהגיע תור שופטים ושוטרים אחרים, יקומו תחתיהם ויחקרו אם פשעו הראשונים באמונתם, ואשר ירשיע ישלם כל אשר הרשיע לעשות…

אמנם צריך לזכור כי האברבנאל דן לשיטתו, המתנגדת בכל תוקף למלך במובן הרגיל, אבל לשיטת הרמב”ם[6], שהלכה כמותו, שמצווה למנות מלך, אין על המלך מגבלות כאלה, אדרבא,  “ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו”[7]…

אבל בגוף ממונה או שלטוני, כפי שנהוג היום, שהוא יונק את כוחו וסמכותו מהעם[8], בהחלט אפשר לקבוע ולהגדיר מראש את תחומי המנדט של השלטון, וכמו שלמשל המנדט הוא לזמן קצוב מראש, כך ניתן לקבוע מראש את חובת השקיפות והגדירה באופן מחייב, וכהצעתו של האברבנאל.

ונזכה שיתקיימו בנו דברי הכתוב1: ונכבשה הארץ לפני ה’ ואחר תשבו והייתם נקיים מה’ ומישראל והיתה הארץ הזאת לכם לאחזה לפני ה’:

 

ט”ו. והייתם נקיים.
 

“אלה פקודי המשכן משכן העדת אשר פקד על פי משה… ביד איתמר בן-אהרן הכהן:”
(שמות לח,כא)
“כל-הזהב העשוי למלאכה… ויהי זהב התנופה תשע ועשרים… וכסף פקודי העדה מאת ככר… ויהי מאת ככר הכסף לצקת את אדני הקדש… ומן-התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי-שרד…” (שם, כד-לא,לט,א)

במדרש תנחומא בפרשתנו (אות ה’) איתא: “‘אלה פקודי המשכן’ – זה שאמר הכתוב: ‘איש אמונות רב ברכות – ואץ להעשיר לא ינקה'(משלי כח,כ) וכו’. איש אמונות רב ברכות זה – משה, שנתמנה גזבר על המשכן. שנו רבותינו אין עושין שררה על הציבור פחות משנים, ומשה היאך נעשה יחדי גזבר?! – אלא אף על פי שהיה משה הצדיק נאמן על פי הגבורה, דכתיב (במדבר יב,ז): “בכל ביתי נאמן הוא”, קורא לאחרים ומחשב על ידיהם, שנאמר: ‘ביד איתמר בן אהרן הכהן’ וכו’. כל כך למה? – שכשם שחייב אדם לצאת ידי שמים, כך האדם חייב לצאת ידי הבריות, משום שנאמר: “והייתם נקים מד’ ומישראל” (שם לב,כב). ומשה היה גזבר על מלאכת המשכן לעצמו?! – אלא בשעה שאמר הקב”ה למשה: ‘ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם’ (שמות כה,ח), וכתיב: ‘ויקהל משה וגו”(שם לה,א), ‘קחו מאתכם תרומה לד” (שם ה).
– אמר רבי יוחנן: לשני בקרים הביאו הכל, שנאמר: ‘והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר'(שם לו,ג), והותירו [כלומר, הם הביאו יותר ממה שנצרך]. מיד – ‘ויצו משה ויעבירו קול במחנה’ (שם ו), ‘והמלאכה היתה דיים’ (שם ז). אמר משה: רבונו של עולם, הרי עשינו הכל, מה נעשה מן המותר [ממה שנשאר]? – אמר לו[הקב”ה]: עשה משכן לעדות. הלך ועשה. כיון שבא ליתן חשבון, אמר להם כך וכך יצא למשכן, וביותר[כלומר בנותר] עשיתי למשכן העדות”.
את מעשהו של משה שדקדק בחשבון ניתן לבאר על פי המשנה במסכת שקלים (ג,ב): “אין התורם נכנס – לא בפרגוד חפות, ולא במנעל, ולא בסנדל, ולא בתפילין, ולא בקמיע. שמא יעני, ויאמרו: מעון הלשכה העני, או שמא יעשיר, וימארו: מתרומת הלשכה העשיר. לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר ‘והייתם נקיים מה’ ומישראל’. ואומר: ‘ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם'”. ואכן הרמב”ם פוסק (שקלים ב,י): “כשיכנס התורם לתרום, לא יכנס בבגד שרפשר להחבות בו כסף, ולא במנעל ולא בסנדל, ולא בתפילב ולא בקמיע, שמא יחשדו אותו העם ויאמרו: החביא ממעות הלשכה תחתיו כשתרמה, ומדברין היו עמו משעה שיכנס עד שעה שיצא, כדי שלא יתן לתוך פיו שנאמר: ‘והייתם נקיים מה’ ומישראל'”.

וכן כתב הטור (יורה דעה רנז): “גבאי צדקה הכשרים – אין מדקדקים אחריהם, ומכל מקום כדי שיהיו נקיים מהשם ומישראל – טוב להם שיתנו חשבון”. והב”ח במקום מסביר: “ומה שכתב (הטור) ומכל מקום כדי שיהיו נקיים מהשם וכו’, אולי למדו ממשה רבינו ע”ה, שנתן חשבון בנדבת המשכן, כי מי כמוהו נאמן ביתו, ונתן חשבון כדי שיהיה נקי מהשם ומישראל”.

 

[1] עי’ משנה סוטה, פ”ו מ”א, ביטוי זה “מוזרות בלבנה” משמעו סברות מוזרות ורחוקות.

[2] יומא פ”ו ע”א.

[3] יו”ד סי’ רנז’

[4] שו”ת מהר”י וייל סי’ קעג’.

[5] פרשת שופטים.

[6] הלכות מלכים ומלחמותיהם , פרק א’ הלכה א’.

[7] שם פרק ה’ הלכה ג’.

[8] נראים הדברים, שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם גם כן מה שנוגע למצב  הכללי של האומה, חוזרות אלו הזכויות של המשפטים ליד האומה בכללה…הסברא קיימת דלענין משפט המלוכה, שנוגע להנהגת הכלל, ודאי גם שופטים מוסכמים ונשיאיםכלליים במקום מלך הם עומדים.  שו”ת משפט כהן, סי’ קמד’ אות טו’.     ועי’ עמוד הימיני לגר”ש ישראלי זצ”ל עמ’ נח’.

 

Responder

Introduce tus datos o haz clic en un icono para iniciar sesión:

Logo de WordPress.com

Estás comentando usando tu cuenta de WordPress.com. Cerrar sesión /  Cambiar )

Google photo

Estás comentando usando tu cuenta de Google. Cerrar sesión /  Cambiar )

Imagen de Twitter

Estás comentando usando tu cuenta de Twitter. Cerrar sesión /  Cambiar )

Foto de Facebook

Estás comentando usando tu cuenta de Facebook. Cerrar sesión /  Cambiar )

Conectando a %s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.